לטענת קופות החולים ורוב רופאי המשפחה, אדם זקוק לרופא גריאטר באם ישנה ירידה בזיכרון,  סימני דיכאון,  ירידה תפקודית,  הפרעת התנהגות או  הפרעת הליכה ונפילות שהחלו לא מזמן אצל מטופל קשיש מעל גיל 65, ובחלק מהמקרים אף מעל גיל 75.  ואכן, רוב רופאי המשפחה המומחים עברו סבב במחלקה או מרפאה גריאטרית כחלק מהתמחותם, ויכולים להתגבר על מרבית בעיות הזקנה שלא צוינו ברשימה זו. אולם, הפנימאי ממשיך מסורת של רפואה שהתפתחה על בסיס של אבחון וטיפול במחלות בודדות. לאנשים צעירים יש בד"כ לא יותר ממחלה אחת משמעותית בזמן נתון והדגש הוא על אבחון יעיל וטיפול המתאים למחלה, כאשר ההזדקנות אינה נתפשת כמחלה וכך צריך להיות. אולם, ההתדרדרות הכללית, ההיחלשות הפיזית והירידה הקוגניטיבית בגיל מבוגר נתפשות לעתים כתהליך הזדקנות טבעי שאין לעצור או לפחות להאת. חלק גדול מתופעות אלו קשור בטיפול במחלות כרוניות מהן לרוב סובל האדם המבוגר ללא התחשבות בתפקוד איבריו ותהליכים ומאפיינים ייחודיים לגיל מבוגר, כמו מתן תרופות או שילוביהן שאינם מומלצים בגיל זה, התאמה לקויה של המינון, קביעת מטרות טיפוליות לא נאותות (כדוגמת איזון בלתי מספיק של יתר לחץ דם בטענה כי בגיל מבוגר אין צורך בכך, איזון יתר של סוכרת וכדומה), המלצה על דיאטות שאינן מותירות לזקן מגוון אבות המזון לו הוא זקוק  למרות רשימה ארוכה של מאכלים אותם אינו צורך בגלל מגבלותיו והעדפותיו האישיות, וכדומה. להבדיל מרופא פנימאי, הגריאטר אינו בהכרח ממשיך מסורת תפישת טיפול יעיל במחלה אחת (גריאטריה היא אחד המקצועות הצעירים ברפואה). הוא מיומן בטיפול באנשים הסובלים מריבוי מחלות בו-זמנית. מיומנות המאפשרת זיהוי יעיל יותר של הבעיות המשמעותיות למטופל והבחנה בין עיקר וטפל. בנוסף, ישנם מצבים שאופייניים יותר לגיל המבוגר, כמו ריבוי תרופות, נפילות חוזרות וכדומה, שאינן נלמדות לעומק במסגרת הרפואה הפנימית. תפקיד הרופא הגריאטרי בין היתר הוא בדיקת התאמת הטיפול התרופתי והתזונתי הנוכחי למצבו הרפואי ולמגבלותיו של הקשיש, הן מבחינת אבחנות רפואיות, סגנון חיים והרגלים, והן מבחינת מאפיינים ייחודיים לגילו.